תה עם חלב

"רק אל תזמיני תה עם חלב!"

"אבל למה?" שאלתי את הדודה האהובה שלי

"ככה. כי בדייט לא מזמינים תה עם חלב"

"אבל אני אוהבת תה עם חלב"

"לא נורא, כשאת בדייט תשתי קפה, כמו בן אדם נורמלי"

כדי לא לעורר מהומות, לא אמרתי לה שבדייטים שאני יוצאת אליהם אני בכלל מזמינה יין אדום, כי אם תה עם חלב זעזע אותה כל כך, יכולתי רק לתאר את הנאום שהייתי מקבלת מאשה דתית ושמרנית על זה שהאחיינית האהובה שלה קובעת דייטים ראשונים בבתי מרזח.

אז פשוט הנהנתי בנימוס, ככה זה כשאת מבית חצי בריטי, קודם כל את מהנהנת.

מאז השיחה ההיא עברו כמה שנים, והרבה כוסות יין אדום, חלק מהדייטים אפילו התפתחו והגיעו עד כדי הכנה של כוס תה עם חלב ביתית, תאמינו או לא, אבל בניכם מסתובבים גברים שלמדו בזכותי להכין תה בריטי כהלכתו, כולל חליטה של שלוש דקות והוספת כתם חלב בסיום, אבל אל תתנו להתחלה המבטיחה הזאת לבלבל אתכם, אני ממש לא רווקה הוללת, למעשה יש סיכוי שאם היו יודעים שם בדירקטוריון על התנהלותי, היו מנדים אותי מאגודת הרווקים המאחרים.

הייתי יכולה להאשים את הבית הדתי שממנו באתי, או את השמרנות הגנטית שלי ברווקות בלאי שלי, אבל האמת מעט אחרת, האמת היא שכל אהבה שהייתה לי פשוט הייתה דרמטית מדי, עד שהלב שלי עייף מלחפש אחריה, היא תגיע, או שלא, בזמנה, אמר לעצמו.

אתם מבינים, לא ידעתי מעולם אהבה שקטה, או ששברתי לב, או שנשבר לי הלב, ולב שבור, כמו כל איבר אחר שחטף מכה, נעשה רגיש יותר במכה הבאה, ואז הגיעה הפטירה של אבי ז"ל, שהיה החבר הכי טוב שלי בעולם, ולפני שהספקתי להתאושש מהכאב הבלתי נתפס, האהוב מהאהבה הטובה ביותר שידעתי, נהרג בתאונת אופנוע, והלב השביר ממילא שלי, התרסק לאלפי רסיסים.

דמיינו חלל חשוך ובחורה צעירה ישובה על הרצפה הקרה ומגששת באפילה אחרי פיסות קטנות, ממששת ומחברת אותן אחת לאחת, עד שהיא מצליחה ליצור מהן לב שלם, ומחזירה אותו, טלוא ומדמם, למקום, והדבר הבא שהיא אוספת זה את עצמה, מהרצפה, ויוצאת בלי באמת להבין מה קרה לה, החוצה אל העולם, ורק דבר אחד היא יודעת, על הלב שלה היא צריכה עכשיו לשמור מכל משמר, כדי שיחלים, כמו הנסיך הקטן על השושנה שלו.

מי שהגה את הביטוי "מה שלא הורג מחשל", כנראה שלא חווה אבדן מימיו, או שבורך בחוסר מודעות על גבול הטמטום, או שהוא פשוט רצה לשקר לעצמו, ואני מניחה שזה בסדר, אבל האמת היא שמה שהורג לא רק שלא מחשל, הוא מחליש, ואם אתם אומרים לעצמכם עכשיו "אני דווקא מכיר אדם מאוד חזק שאיבד הרבה" דעו שהוא היה חזק יותר קודם, הוא פשוט לקח כוחות ממקום אחד בנפש, והעביר אותם למקום אחר, מקום שבו הם נדרשו יותר ברגע מסוים, זה פשוט אומר שיש לו יכולות ניהול מצויינות, אני קוראת לזה "ניהול אנרגיה נפשית", ובפעם הבאה שתראו אותו תנו לו חיבוק, יכול להיות שהוא אפילו לא יודע שהוא זקוק לו.

חזרה ללב שלי, שקצת כמו השושנה של הנסיך הקטן, ההגנה שלי הפכה אותו בנוסף להיותו רגיש, למפונק ולא מעט גאוותן. גאווה היא הגנה מצויינת ללב, היא מרחיקה מזיקים, הבעיה עם ההגנה הזאת, שהיא קצת כמו טיפולים כימותרפיים, יחד עם המזיקים היא פוגעת גם באלה המבקשים להיטיב עמו, לקח לי לא מעט זמן להבין את הדבר הזה, והיום אני לומדת לאט לאט להעז ולחשוף את הלב שלי, מודעת לסיכון, אבל במיוחד לסיכוי שסיכון שכזה טומן בחובו.

שמעתי פעם שיחה של אלון גל שחביב עליי מאוד (ועל כך בהזדמנות אחרת) עם מאזינה שלא מצליחה ליצור זוגיות ולהתחייב אליה, ואלון השיב לה "אין בטבע מצב של חוסר מחוייבות, כשאדם אומר שקשה לו להתחייב לזוגיות, הוא בעצם אומר שהוא מאוד מחוייב ללבד שלו", ככה זה, אנשים מפחדים לצאת מאזורי הנוחות שלהם, גם כשהם כבר לא ממש משרתים את הרצונות שלהם. השיחה הזאת התאימה בדיוק לתהליך שהתחלתי, והוסיפה לו עוד פרט חשוב, היא הוסיפה לו את ההבנה שלמרות מה שאני חושבת, אני לא כזאת מיוחדת, הסיפור שלי אולי יוצא דופן בהצטרפות המקרים הטראגית שבו, אבל הפחד שלי לצאת מאזור הנוחות המבוצר שבניתי לי שנים רבות כל כך, הפחד הזה משותף כנראה לכולנו, וצרת רבים אולי נחמת טיפשים, אבל גם היא נחמה.

הבלוג הזה שנהגה כבר לפני עשר שנים ורק עכשיו יוצא לאוויר העולם, הוא חלק מהתהליך הזה של היציאה שלי מאזור הנוחות, של החשיפה של הלב שלי, של קפיצה למים ולקיחת סיכון. אני לא יודעת אם המילה חשיפה מתאימה פה, כמו המילה אותנטיות, אני חושבת שאני מעדיפה אותה, כי "חשיפה" עשויה להתפרש כקריאה להתערטלות, שהדור שלי, וביתר שאת הדור שנולד לתוך הפייסבוק והאינסגטרם לקח לקצה, ועם כל היציאה שלי מאזור הנוחות, אני עדיין טיפוס שמרן.

הרבה זמן דחיתי את הקמת הבלוג הזה, למעשה אי שם בשנת 2010 התחלתי לכתוב את הפוסט הראשון שלי בפלטפורמת בלוגים כלשהי, אבל איכשהו החיים קרו, והבלוג לא (ועל דחיינות ופרפקציוניזם בפוסט נפרד כדי להשאיר משהו לאחר כך), ועכשיו לקראת השנה החדשה שבפתח, ובמסגרת התהליך האישי שלי, וקורס שיווק דיגיטלי שנתן לי המון מוטיבציה, הרגשתי שאין זמן טוב מההווה לשנות דפוסים, לצאת מאזור הנוחות שלי ולממש את החלום הזה, ושמחתי לגלות שאם בעבר הייתי עסוקה במה יגידו, היום אני עסוקה במה אני רוצה לכתוב.

בגלל עונת הבחירות ובהיותי חובבת אקטואליה, הדבר הטבעי היה לכתוב על הבחירות, ואפילו התחלתי לכתוב טיוטה, אבל זה הרגיש לא מדוייק, כי בכל זאת, פוסט ראשון על פוליטיקה? הרי יהיה לזה מספיק זמן, וזה פוסט ההיכרות שלי, והיום אני משתדלת להיות יותר מדוייקת, יותר קרובה לעצמי, יותר אותנטית, ומה יותר אותנטי ויותר מתאים לשנה החדשה מלכתוב על אהבה, על כאב היעדרה, ועל הכמיהה שתגיע?

אני מודה שאני ממש נרגשת לסיים את הפוסט הראשון של הבלוג שלי, "הבלוג שלי" יש לזה צליל כל כך טבעי, רציתי לכתוב את הפוסט המושלם, את הסיום המושלם, מחקתי ושכתבתי בלי סוף, עד שהבנתי שהפוסט המושלם יהיה פשוט הראשון שאשתף למרות חוסר המושלמות שלו, זה שאגיד עליו, הוא טוב מספיק, ואם הגעת עד לפה כנראה שעשיתי בכל זאת עבודה טובה.

אז תודה שאתם פה, מוזמנים להירשם לקבלת עדכונים (מבטיחה שלא יהיו הרבה) ולשתף, ושתהיה שנה טובה, שנה של יציאה מאזורי הנוחות, של תעוזה, של אהבה, של נפילות וקימות אלגנטיות, של בריאות, של חברים, של משפחה, של עשייה והגשמה, שנה טובה ומתוקה.