ארבע מחלוקות וקללה סינית אחת

ציורי תנ"ך; מחלוקת קורח ועדתו, אהובה קליין

"כָּל מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, אֵין סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. אֵיזוֹ הִיא מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלוֹקֶת הִלֵּל וְשַׁמַּאי. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלוֹקֶת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ:"

פרקי אבות ה', משנה יז'

בעידן הנרטיבים בו אנחנו חיים, מקובל לחשוב שאין אמת אחת, ובכל מחלוקת אוחז כל צד באמת משלו, אמת שתלויה במקום בו הוא נמצא, בזמן ובתרבות שאליה הוא שייך, וכך הפכה האמת למטבע עובר לסוחר, אך תפיסה זו יסודה בטעות, שלא לומר טעות מסוכנת, שכן האמת היא אחת ואין בלתה, היא גרעין קשה, ואין לה גרסאות. מה כן? יש לאמת נסיבות שעשויות להשפיע על הדרך בה אנחנו תופסים אותה, אבל היא עצמה לעולם לא משתנה, כך למשל מי שגונב הוא גנב, אבל אם הוא אב שגנב לחם מהמכולת כדי להאכיל את ילדיו, יתחשבו בו בעת גזירת דינו. האמת לא השתנתה, הוא עדיין גנב, אבל נסיבות חייו, ונסיבות המקרה יסייעו לו בהגנה.

מחלוקת היא דבר מבורך, מפרה ובריא, וכל עוד היא נקייה ולא מבוססת על נרטיבים היא מאפשרת חקירה אמיתית של האמת, חז"ל נותנים לנו כלל אצבע - כאשר המחלוקת חפה ממניעים זרים ואישיים, סופה להתקיים ולהתברר, אך כאשר מטרתה של המחלוקת היא להתנצח לשם ההתנצחות, סופה שלא תתקיים.

בפרשת קרח, מבקשים קרח ועדתו לערער על הנהגתו של משה, כביכול מתוך ראייה של טובת העם. המדרש מספר שקרח קינא על כך שאליצפן בן דודו הצעיר קיבל תפקיד בהנהגה, כיוון שסבר שאחרי בני דודיו משה ואהרון, הוא זה שהיה צריך לקבל תפקיד, ולמעשה קנאתו והאינטרס האישי והפוליטי שלו הם שהיו הסיבה לחרחור המחלוקת והקרע בעם, ולא טובת העם היא שהייתה לנגד עיניו, ועל כן קובעים חז"ל כי זו מחלוקת שאינה לשם שמיים.

בשונה מהמחלוקת שפער קרח בעם (רגע לפני שהאדמה פערה את פיה ובלעתו) המחלוקת של בית הלל ובית שמאי נובעת מתפיסות אידאולוגיות עמוקות - תפיסתו הסובלנית של הלל הזקן, מול תפיסתו המחמירה של שמאי הזקן, זו מחלוקת שעוסקת בדברי תורה, מתוך מטרה משותפת לברר את ההלכה ולא מתוך מניעים אישיים, ועל כן זו מחלוקת לשם שמיים.

אמש התקיימה בכנסת מחלוקת סוערת סביב חוק האזרחות והכניסה לישראל, חוק זמני שחוקקה הכנסת בשנת 2003, בעיצומה של האינתיפדה השנייה, במטרה למנוע מאזרח או תושב ישראלי לנצל את חופש התנועה שניתן לו מכח איחוד משפחות לצורך ביצוע מעשי טרור. תוקף החוק הוגבל לשנה, ובכל שנה הוארך לשנה נוספת, סך הכל 17 פעמים. הוויכוח אמש נסוב סביב הצעת הממשלה להאריך את החוק בשנה נוספת. אלא שבשונה מהשנים הקודמות, האופוזיציה שעד לפני רגע הייתה קואליציה והצביעה בעד הארכת החוק, החליטה "להראות לקואליציה" ולהצביע נגד החוק. החוק לא עבר ולמעשה פג תוקפו, מה שתיאורטית מכשיר כעת כניסה של בני משפחה פלסטיניים לישראל מכח חוק האזרחות, התשי"ב-1952, וחושף את ישראל לסכנה בטחונית ממשית. התנהלותה של האופוזיציה, בניגוד להמלצות השב"כ, יותר משחשפה את חולשה של הקואליציה חשפה את ערוותה שלה.

משפט שלמה מתאר מחלוקת בין שתי זונות שתינוקה של אחת מהן מת בלילה, וכל אחת טוענת כי התינוק שנותר בחיים הוא בנה. כאשר מאיים שלמה המלך לחתוך את התינוק לשניים, מזדעקת אחת הנשים ומבקשת כי ייתן אותו לרעותה, או אז קובע שלמה המלך כי היא אם התינוק משום שחסה על חייו.

האופוזיציה אמש לא חסה על חיי התינוק, טובתה של המדינה לא עמדה לנגד עיניה, וגם לא צרכיה הבטחוניים. כל שעמד לנגד עיניה של האופוזיציה היו המניעים האישיים והפוליטיים שלה, ומעל הכל הרצון להביך את הקואליציה, זו מחלוקת שאינה לשם שמיים.

במסגרת שיח הנרטיבים, ינסו כל מתנגדי החוק להסביר מדוע התנגדותם הייתה ראויה, מסמוטריץ, ועד רגב ידברו על הפשרה של איילת שקד עם עיסאווי פריג' כתירוץ להתנגדותם, אך האמת היא שהרבה לפני היוודע הפשרה הם ידעו שיצביעו נגדו, ושמתווים דומים כבר הוצעו בעבר על ידי השר דאז דרעי ואושרו על ידי אותם אלה שאמש התנגדו לחוק, אבל אם אפשר לנסות ולעוות מציאות למה לא? הכל כשר, כך מסתבר, עבור אנשים שהיו יותר מדי זמן בשלטון. בסופו של יום יש רק אמת אחת, והיא שהם פגעו בביטחון המדינה, יעידו על כך כאלף עדים הצהלות ומחיאות הכפיים של איימן עודה, עופר כסיף, אחמד טיבי ואחרים, ששנים חיכו שהחוק הזה לא יעבור, אתמול האופוזיציה הגשימה להם חלום, שעבור כולנו עשוי להפוך לחלום עוועים.

חוגגים את נפילת החוק, מתוך חשבון הטוויטר של איימן עודה

היה אפשר לצפות שבשלב הזה כבר אהיה מחוסנת, לא מקורונה, מפניה דווקא התחסנתי (בע"ה וטפו, טפו, טפו, חמסה, חמסה), אני מתכוונת שכבר מזמן הייתי אמורה להיות מחוסנת מפני ההשתאות שלי אל מול גבולות שנחצים, כי מזמן נחצו כל כך הרבה גבולות של התנהגות סבירה של אלה המתקראים "מנהיגים".

הנה רק רשימה חלקית: שר שפשע וחוזר להיות שר באותו המשרד בו פשע, שרה שמאיימת בשידור חי על שדרן כי לעולם לא יהיה מאמן נבחרת, וראש ממשלה שמתחייב בשידור חי להעביר חוק שיגביל כהונה, אבל ממשיך להיאחז בכסאו גם כשמוגשים נגדו כתבי אישום (הגם שבאופן אישי אני חושבת שמדובר בכתבי אישום בזיוניים שכולי תקווה שיסתיימו בלא כלום, ועדיין היה צריך לקום וללכת), והשיא שעד לפני רגע היה האחרון, מתמודד לראשות ממשלה שמתחייב לא להחרים איש, ואז כן מחרים, ובסוף מקים איתו יחד ממשלה כשלרשותו רק שישה מנדטים (גילוי נאות: אני הצבעתי עבורו ואני בעד הממשלה בגדול, אך עדיין שיקר והטעה את בוחריו). הרשימה עוד ארוכה וזה רק מקבץ היילייטים אקראיים שעלו לי לראש (אם יש לכם עוד דוגמאות מוזמנים לרשום בתגובות).

ועדיין, עם כל הגבולות האלה שנחצו, איכשהו, נקודת המוצא שלי הייתה שבסופו של יום, פשעים וחטאים בצד, טובתה של המדינה או לכל הפחות, טובת הציבורים שאותם הם מייצגים, היא שעומדת לנגד עיניהם של הגדולים שבטועים. איכשהו רציתי להאמין שאנשים שבחרו ללכת לפוליטיקה הם לפני הכל אידאולוגים, ורק אחר כך פוליטיקאים. הלילה שחלף הוכיח שטעיתי.

קללה סינית עתיקה אומרת "שיהיו לך חיים מעניינים" ואין ספק שהאופוזיציה המאוד לוחמנית שקמה פה, מספקת לכולנו הרבה מאוד עניין בימים האלה. לא זכור לי מתי בפעם האחרונה עקבתי בכזאת דריכות אחרי הצבעות עבור חוקים בכנסת, למעשה אם לראות את חצי הכוס המלאה, נראה שאחרי נמנום מתמשך, שלא לומר קפאון, הכנסת התעוררה לחיים, ואני מודה שיש לי לא מעט סיפוק מהמחשבה שנציגי הציבור שלנו עושים לילות לבנים (אם כי אני מתחילה להיות קצת מודאגת מנתניהו, בכל זאת הבחור לא צעיר...), אם הם רק היו עושים זאת כשטובת המדינה לנגד עיניהם, ולא מניעים פוליטיים, זה היה ממש אחלה, אבל אמש, כאמור, התבדיתי.

בעוד שבועיים נציין את תשעה באב, היום שמסמן יותר מכל יום אחר את המחלוקות בתוכנו, ונראה שזו הזדמנות לעצור רגע ולשאול את עצמנו מתי הפכנו ציניים כל כך (המנהיגים שלנו הם בסה"כ מראה שלנו), מתי הפכנו את שיח הנרטיבים לחזות הכל וזנחנו אמיתות פשוטות ובעיקר מתי הפכו המחלוקות בינינו למחלוקות שאינן לשם שמיים.