העולם שייך לצעירים?

שַיָיכוּת קִניָין, יַחס, קֶשר: הֵיכָא דְאֵין שַיָכוּת הַבּעָלים כּלָל (ספרות ימי הביניים)

מתוך מילון אבניאון

belonged; belonging; belongs

Merriam-Webster dictionaries

כבר מזמן התרגלנו לקביעה שהעולם שייך לצעירים, ואם היינו צריכים תזכורת או הוכחה, הגיעה הקורונה והראתה לנו כמה זה נכון, הנה, הצעירים ברובם המוחלט שורדים, והמבוגרים (ובהם אמי ז"ל) נספים באכזריות במגפה הארורה.

ובכל זאת חשבתי לי שראוי רגע להתעכב על הקביעה הזו, שכן טיבן של קביעות שהרגילו אותנו בהן, שלא פעם הן שגויות, אבל אנחנו חוזרים עליהן ומחנכים דורות שלמים על בסיסן, פשוט כי זה מה שאנחנו מכירים ואף פעם לא עצרנו לחשוב, "האמנם?", דוגמא מצוינת היא האמירה שכולנו גדלנו עליה "תנסי(ה), מקסימום זה לא יצליח", אבל איך צועק אלטמן הקטן בסצינה האיקונית מ"מציצים" לעברו של אורי זוהר? "הפוך גוטה, הפוך", האמת הפוכה לחלוטין, אם ננסה משהו, מקסימום זה דווקא יצליח, הרי את חוסר ההצלחה כבר יש לנו ביד, כמו שמסביר זאת אלון גל בדרכו המדויקת.

למילה "שייך" (belongs), קיימות מספר פרשנויות עיקריות, שייך במובן הקנייני - "הספר שייך ליעל", שייך במובן של רלוונטי או מתאים - "הכלב שייך למשפחת היונקים", ושייך במובן הרגשי, כצורך אנושי בסיסי - "אני מרגישה שייכות לקהילה".

כיצד אם כן "שייך" העולם לצעירים? מבחינה קניינית, העולם וודאי שייך יותר למבוגרים ולו מכח החזקה, הרי הם היו פה קודם, כך שהעולם וודאי לא שייך לצעירים מבחינה זו.

ומה לגבי שייכות במובן התאמה? מבחינה דארוויניסטית נוקשה, ייתכן, כפי שפתחתי ואמרתי, שהצעירים מתאימים יותר להישרדות פיזית בעולם, מאחר שהם עמידים יותר מפני מחלות ופגיעות, אבל תראו לי ילד בן 8 שיכול להסתדר בעולם לבד... אולי בעולם הקדמון היכולת הפיזית לשרוד הייתה מספיקה, אבל בעולם של היום, לא פחות מיכולת פיזית, יש צורך גם ביכולת נפשית ובעיקר, יכולת כלכלית, ואלה הולכות ומתפתחות ככל שאדם מתבגר, ואין הרבה צעירים שלא מקבלים תמיכה כלשהי מהוריהם שמאפשרת את הישרדותם, כך שהעולם לא שייך לצעירים גם מבחינה זו.

אבל מה עם התאמה תרבותית-טכנולוגית? כאן אין ספק שבעולם המשתנה, המהיר, הוירטואלי, והדיגיטלי שבו אנו חיים, לצעירים יש יתרון אדיר על המבוגרים, אבל זה בפני עצמו עדיין לא הופך את העולם לשייך לצעירים, אלא הופך אותם לשייכים לחלק מסויים מהעולם. ובהקשר זה קריטי (עד כדי כך) שתדאגו לחבר את ההורים והסבים שלכם לחלק הזה של העולם אם הם עדיין לא מחוברים אליו, זה חלק חשוב מאוד בשמירה על בריאות בכלל ועל יכולות קוגניטיביות בפרט. עיזרו להם לפתוח עמוד פייסבוק אם עדיין אין להם, אם הם זקוקים לשיעורי מחשב דאגו שיקחו, הדריכו אותם בווטסאפ, עודדו אותם להעלות טיק טוק עם הנכדים, וכו' וכו', כיד הדמיון הטובה ובלבד שתעשו זאת יחד באהבה, זה יתרום לתחושת השייכות שלהם לעולם המשתנה סביבם במהירות. תראו את ציפי שביט חמסה עליה ותגידו לי שהעולם לא שייך לה.

אז אולי שייכות רגשית? ובכן כולנו זקוקים לה באותה המידה, כולנו רוצים להרגיש חלק מהעולם, המבוגרים זקוקים לתחושת השייכות ולשימור המקום שלהם בעולם, הצעירים עוד מחפשים את מקומם בעולם, אבל כולם רוצים להיות שייכים (גם אלה שחושבים שהם לא).

ועכשיו שראינו שמבחינת פרשנית העולם לא שייך לצעירים יותר מאשר למבוגרים, אם כבר להיפך, בואו נדבר רגע מהות, מה זה אומר בעצם כשאנחנו אומרים ש"העולם שייך לצעירים", ולמה הגיע הזמן שנפסיק לומר את זה, ובכן קודם כל מהסיבה הפשוטה שרובם המוחלט של הצעירים יהיו מבוגרים יום אחד, וכשזה לא קורה, זו הטרגדיה ולא להיפך, כך שאין הגיון בלרצות להגיע לגיל מופלג ובאותה נשימה לקבוע שאנשים בגיל מופלג אינם רלוונטיים לעולם, יש כשל לוגי בקביעה הזו.

דבר שני, תוחלת החיים הולכת ועולה תודה לאל, ויש בני שמונים עם מרץ שבני ארבעים יכולים להתקנא בו, מבוגרים וקשישים שרלוונטיים ותורמים לעולם לא פחות מכל סטארטאפיסט צעיר, כדוגמת פרופ' יורם פלטי, בן ה-83 שפיתח שיטה פורצת דרך לטיפול בסרטן, ועוד רבים אחרים. ומצד שני, ישנם מבוגרים וקשישים שמתמודדים עם קשיים בלתי נסבלים, פיזיים, נפשיים וכלכליים, והם, ודווקא הם המבחן הכי חשוב שלנו כחברה, והחברה שלנו תימדד דווקא בהתייחסות שלנו אליהם, כי העולם אוזל להם מבין הידיים ובאחריותנו לדאוג שירגישו שייכים.

מעתה בואו נפסיק לומר שהעולם שייך לצעירים, בואו נפסיק לשמר תפיסות שמפלות, גם אם בלי להתכוון, את האוכלוסיה שהכי זקוקה לנו, זו שסומכת עלינו שככלות כוחה לא נעזוב אותה, שהייתה פה לפנינו והניחה עבורנו את היסודות, וזאת שכולנו נהיה חלק ממנה יום אחד לו רק נזכה. אבל אם מישהו בכל זאת זקוק לאיזה סלוגן, אז במקום המשפט הרע שהתרגלנו לדקלם, בואו נאמר מעתה: העולם שייך לצעירים שמבינים שעוד רגע הם יהיו מבוגרים